האם מכונה צריכה לדעת מי אתם כדי לדעת מה אתם רוצים?

תארו לעצמכם שאתם מגיעים לחדר במלון אחרי מסע ארוך.

אתם מניחים את התיק. התאורה רכה. החדר מרגיש נעים. לרגע, אין שום דבר נוסף שאתם צריכים לסדר לפני שתוכלו פשוט לנוח.

זה דבר נעים לדמיין. אבל זה מעלה בי שאלה: כמה מידע חדר צריך לדעת עליכם כדי לעזור לכם להרגיש בבית?

את השם שלכם? איפה אתם עובדים? למה הגעתם למסע הזה?

או שאולי משהו מועיל יכול להתחיל עם הרבה פחות?

מכשירים כבר יכולים להיות מתוכנתים לכוונן תאורה וטמפרטורה. מכשירים ואפליקציות רבות מציעות היום לוחות זמנים, הגדרות שמורות או אוטומציה. הרעיון של חדר שמגיב להעדפה אינו חדש.

מה שמעניין אותי הוא איך נוכל לשפר את החוויות האלה: להפוך אותן לקלות יותר לשימוש, למתחשבות יותר באנשים שחולקים את החלל, ופחות תובעניות כשזה מגיע למידע אישי.

הסצנה הזו מעלה שאלות על השיפור הזה, היא לא טענה ש-Zeredi המציאה את אוטומציית החדרים או שהיא מציעה את החיבורים האלו היום.

נוחות לא דורשת סיפור חיים

אנחנו נוהגים לתאר חוויה אישית יותר ככזו ש"מכירה אותנו טוב יותר".

אבל יש הבדל בין הבנה של מה יעזור ברגע נתון, לבין בניית תמונה מלאה והולכת של האדם.

הרצון בתאורה רכה יותר לא אומר שאתם רוצים להסביר למה עבר עליכם יום קשה. תחושת קור לא דורשת דיווח על איפה הייתם.

ייתכן שהמלון כבר יודע מי אתם דרך ההזמנה. זה לא אומר שכל מכשיר בחדר צריך להכיר אתכם באותה צורה. וגם השמטת השם לא הופכת אינטראקציה לפרטית באופן אוטומטי.

השאלה היא לא האם מכונה יכולה ללמוד יותר. השאלה היא האם זה בכלל נחוץ.

ומה אם מישהו אחר חולק איתכם את החדר?

הטמפרטורה שנעימה לכם אולי לא נעימה לאחרים.

התאורה שמרגישה לכם מרגיעה עשויה להקשות על מישהו אחר לקרוא. חדר שנראה מתחשב עבור אדם אחד עלול להרגיש לא מועיל עבור אחר.

הכרת העדפה לא פותרת את הוויכוח הזה.

לפעמים הדבר הכי מתחשב שחלל יכול להציע הוא דרך פשוטה לאנשים שנמצאים בו לבחור יחד. הטכנולוגיה לא צריכה לגרום לתשובה שמישהו נתן בעבר להיות "חזקה" יותר מהצרכים הנוכחיים של כולם.

ומה אם אשנה את דעתי הלילה?

אולי מזג האוויר השתנה. אולי אתם מרגישים יותר קור אחרי הנסיעה. אולי אתם פשוט רוצים משהו אחר.

אתם לא צריכים להישאר עקביים רק כדי לרצות את החדר.

העדפה מוכרת יכולה להיות נקודת התחלה נעימה, מבלי להפוך לחוק. משהו שנועד להעניק לכם נוחות לא אמור להוביל אתכם לוויכוח עם גרסה קודמת של עצמכם.

כן, דמיינתי גם את הרובוטים מהאנימה.

כמובן שהדמיון שלי לא עצר בטרמוסטט. כן, דמיינתי גם את הרובוטים מהאנימה.

רובוט מועיל שלא צריך את כל סיפור חייכם? יש סיבה שזה דבר כיף לדמיין.

אבל החלק המושך הוא לא רק מה שהוא עשוי לעשות. אלא השאלה האם עדיין יהיה לכם מקום לומר: "לא היום".

הפסקה קצרה מהבית הדמיוני שלנו:

אני: יש רובוט בקרבת מקום. נגיד לו שלום?

חתול: קרבה היא לא רשות.

אני: רק שאלתי.

חתול: ואני מסרב.

החתול הוא בדיוני. הרצון לקצת מרחב הוא מוכר.

להיות בקרבת מקום לא אומר לרצות אינטראקציה. להציע עזרה לא אומר שחייבים לקבל אותה. אפילו בחלום בהקיץ, בן לוויה מועיל צריך לדעת איך להשאיר מישהו בשקט.

מה נשאר לשאול אחרי החלום

אני לא מכריז על פיצ'רים לחדרי מלון או חיבורי רובוטים. אין כאן התחייבות לחומרה מסוימת, אינטגרציות או תאריכי השקה. Zeredi נמצאת בשלבי פיתוח, ולחדרים ומכונות אמיתיות יש מגבלות מעשיות, מגבלות נגישות ובטיחות שדמיון לא יכול לבטל.

מה שמעניין אותי זו השאלה שמתחת לסצנה: האם משהו יכול להפוך רגע רגיל לקל יותר, בלי לבקש מאיתנו יותר ממה שהרגע הזה באמת דורש?

להשראה מאחורי הדוגמה הזו על שירות אנושי, קראו את What Makes a Stay—or a Flight—Feel Personal?.

קצת נוחות, בלי הצורך להסביר את כל העולם שלכם.

האפשרות הזו מתחברת ל-פילוסופיית הסביבה של Zeredi: איך החללים שסביבנו מעצבים את הדרך שבה אנחנו חיים ונחים.