הארכיטקטורה של ההתהוות

מי אנחנו, ומי אנחנו עדיין הופכים להיות?

גדלתי בדרום-מזרח אסיה עם ערכים שעיצבו אותם השפעות מזרחיות ומערביות כאחד. רעיונות על חיים עם ייעוד ועל טרנספורמציה עצמית היו חלק מהחשיבה שלי מגיל צעיר. את הסטואיקה גיליתי מאוחר יותר. אלו לא היו קונספטים של מוצר; אלו היו דרכים לחשוב על איך לחיות, מה חשוב, ומי אני עשוי להפוך להיות.

זו החוויה שלי, לא תיאור של כל מי שגדל בדרום-מזרח אסיה. לא הערכים המזרחיים ולא המערביים מהווים מסורת אחת אחידה. מה שנשאר איתי הייתה האפשרות להחזיק בנקודות מבט שונות תוך כדי המשך שינוי.

הרבה מאוחר יותר, שאלה על טכנולוגיה נתנה לרפלקסיות האלה מסגרת חדשה: איך בינה מלאכותית ופרטיות יכולות ללכת יד ביד? זו הייתה שאלת המוצא לעיצוב של Zeredi, לא תחילת העניין שלי בזהות או בטרנספורמציה. השאלה הזו ממשיכה לעצב את הדרך שבה Zeredi ניגשת לנושא הפרטיות.

עם המושג של מולטיורסים (יקומים מקבילים) נתקלתי בשלב מאוחר יותר של חיי, זמן רב אחרי אותן השפעות מוקדמות. יחד עם שאלות על בינה מלאכותית שהופכת ליותר ויותר מסוגלת, זה הציע דרך נוספת לתהות על זהות: החיים שיכולנו לחיות, הצדדים שבנו שסיטואציה מסוימת מעלה, והעתידים שעדיין לא הגענו אליהם.

כל החוטים הללו התחברו סביב שאלה אחת: מה המשמעות של זהות בעולם שמרכזו בינה מלאכותית? איך אנחנו מתארים את עצמנו כשגם חיים רגילים ממשיכים לשנות את התשובה?

השאלות הללו לא הגיעו אחרי המוצר, כסיפור שנועד להסביר אותו. המודלים הגיעו לאחר מכן, כשהם נבטחים בשאלות הללו על פרטיות, זהות והתהוות. אני לא חושב שהייתי מעצב אותם בלי לשאול את השאלות הללו קודם.

האם פרופיל אחד מספיק כדי להכיל את כל הגרסאות של מי שאנחנו?

לפני שעיצבנו דרך אחרת לתאר אדם, התחלנו לשאול מה תיאור לעולם לא יוכל להכיל במלואו.

השאלות שקדמו לצורה

הסינגולריות הטכנולוגית היא רעיון תיאורטי, לא עתיד בלתי נמנע שאנחנו טוענים שניתן לחזות. עבורי, היא פתחה שאלה על רציפות העצמי: אם הסינגולריות הייתה אמיתית, האם האדם בצד השני עדיין היה אני?

הרעיון של סינגולריות לא עונה כשלעצמו על השאלה מה קורה לזהותו של הפרט. אבל דמיון של עתיד כזה הפך את השאלה לאישית: מה היה גורם לאותו אדם להיות עדיין אני, ומה היה יכול להשתנות עד שלא הייתי כבר מזהה את עצמי? זו הייתה שאלה פילוסופית, לא תחזית על טכנולוגיה מסוימת או טענה שמערכת מסוימת יכולה לשמר אדם.

המולטיורס פתח קו מחשבה אחר. לא חיפשנו הוכחה לכך שגרסאות חלופיות שלנו קיימות. האפשרות הזו הייתה דלת לדמיון: מה לגבי הגרסאות של חיים שמעולם לא נבחרו, או הצדדים של אדם שסיטואציה מסוימת פשוט לא מאפשרת לנו לראות?

אנחנו לא צריכים יקום אחר כדי להיתקל בריבוי הזה. אנחנו יכולים להיות מאופקים בחדר אחד ופתוחים באחר. אנחנו יכולים לשאת שאיפה באופן פרטי זמן רב לפני שהיא הופכת גלויה לאחרים. חלק מאיתנו לא הופך לשקרי רק בגלל שהוא לא מופיע בתמונה הנוכחית.

flowchart TB
    you["You"]
    you --- professional["Professional you"]
    you --- mom["Mom you"]
    you --- daughter["Daughter you"]
    you --- student["Grad student you"]
    you --- dreams["Your dream you"]

אדם אחד, צדדים שונים של חיים. התפקידים הללו יכולים לחפוף; הם דוגמאות, לא רשימת תיוג או תיאור מלא שלכם.

הרעיונות המאוחרים הללו החזירו אותי לטרנספורמציה העצמית שחשבתי עליה הרבה קודם. לפעמים אנחנו מגלים צד אחר בעצמנו. לפעמים אנחנו משתנים. תיאור צריך להשאיר מקום לשני הדברים, בלי לדרוש שכל תשובה חדשה תוכיח שהקודמת הייתה שגויה.

הרעיונות הללו לא נתנו לנו ארכיטקטורה גמורה. הם נתנו לנו שאלות ששווה להכניס לתוך העיצוב שלה.

העצמי שאנו מחזיקים, העצמי שאנו הופכים להיות

הערכים שגדלתי איתם, לצד רעיונות שגיליתי מאוחר יותר, הפכו את זה ליותר משאלה על פרופילים דיגיטליים. חיים עם ייעוד מעלים שאלות על מה אנחנו שואפים אליו. סטואיקה מזמינה רפלקסיה על השיפוטים שלנו, הבחירות שלנו והתגובות שלנו לדברים שאיננו יכולים לשלוט בהם. טרנספורמציה עצמית מבקשת מאיתנו להשאיר מקום לשינוי. אלו השפעות נפרדות, לא תשובות שניתן להחליף ביניהן.

שאלות על אגו הפכו את החקירה לאינטימית יותר. כשאנחנו אומרים "זה מי שאני", האם אנחנו מבטאים משהו שחשוב לנו, או מחייבים את עצמנו לתיאור שכבר לא יודעים איך לעזוב?

אין תשובה מזרחית או מערבית אחת. הפרספקטיבות הפילוסופיות הבאות מציעות דרכים נוספות לבחון את השאלה; הן לא טענה שגדלתי לתרגל כל אחת מהמסורות המוזכרות כאן.

במחשבה הבודהיסטית, תורות על ארעיות ואי-עצמיות קוראות תיגר על הרעיון של מהות קבועה ועצמאית שעומדת מאחורי כל מה שאנחנו קוראים לו "אני". זו לא הטענה הפשוטה שאדם אינו קיים או אינו חשוב. היא מבקשת מאיתנו לבחון את מה שאנחנו תופסים כקבוע, ואיך ההיצמדות אליו יכולה להפוך למקור של סבל.

לצד זה עומדת שאלה על אגו: מה קורה כשתיאור שימושי של עצמנו הופך למשהו שאנחנו חייבים להגן עליו כל הזמן? "אני השקט". "אני תמיד מסוגל". "אני לא מישהו שמשנה את דעתו". תיאור יכול להעניק תחושת שייכות, ואז להפוך בשקט למחויבות.

חלק מהמחשבה האקזיסטנציאליסטית המערבית מציעה דרך אחרת לחשוב על התהוות: אדם לא מוגדר במלואו על ידי קטגוריה, וחיים מקבלים צורה בתוך נסיבות שלא בחרנו לחלוטין. בחקירה הזו, השאלה היא איך חיים שמשתנים קשורים לאדם שאנחנו מזהים כעצמנו. טרנספורמציה לא חייבת להגביש את העובדה שכל מה שמחבר אותנו לעצמי מוקדם יותר נעלם.

המסורות הללו אינן ניתנות להחלפה, והן לא נותנות תשובה משותפת אחת על זהות אישית. וגם המושג "אגו" אינו אומר בדיוק את אותו הדבר באוצר מילים רוחני, פילוסופי ופסיכולוגי. אני מביא אותם לצד השאלה שלי, לא טוען שהם פותרים אותה.

כשהם מוצבים זה לצד זה, הרעיונות הללו מחזירים אותי לשאלה: אם אני משתנה, מה גורם לי עדיין להיות אני?

עבור Zeredi, זו הופכת לשאלת עיצוב צנועה יותר: איך זהות דיגיטלית יכולה להשאיר מקום לרציפות ולשינוי, בלי להעמיד פנים שהיא פותרת את השאלה מה הופך מישהו לאותו אדם?

זה לא אומר שמערכת דיגיטלית יכולה להכריע מהו ה"עצמי". השאיפה היא פרקטית יותר: לאפשר למישהו לומר "זה חשוב לי כאן" מבלי להכריח אותו לומר "זה כל מה שאי פעם אהיה".

קריסה

פרופיל מחזיק מדידה. אדם מחזיק אפשרויות.

בפיזיקה קוונטית, קיוביט יכול להיות בסופרפוזיציה של המצבים המסומנים כ-0 ו-1. מדידה בבסיס זה מניבה תוצאה אחת. בתיאור של "קריסה", המצב מתעדכן לתוצאה הזו.

בני אדם הם לא קיוביטים. זו השראה, לא הסבר מדעי של זהות. אבל הדימוי נשאר: אפשרויות רבות, שנראות דרך תצפית אחת.

באיור קטן שדמיינתי לרעיון, דמיינתי את עצמי כאטום בסיפור של שני מצבים, עם אפשרויות המסומנות כ-0 ו-1: אני זז, זז. הו, מישהו מסתכל עליי. כדאי שאישאר דומם ואסתכל בחזרה.

זוו פרסוניפיקציה משחקיות, לא כך שעובדת מדידה: אטום לא מבחין במבט של מישהו ומחליט להישאר דומם, ומדידה לא דורשת צופה מודע. מה שעניין אותי היה הדימוי האנושי שמתחת לבדיחה: להיות נראה, ואז להרגיש שאנחנו חייבים להקפיא גרסה אחת של עצמנו עבור האדם שמסתכל.

פרופיל דיגיטלי יכול להרגיש כמו הצמצום הזה. הוא לוקח רגע מהמורכבות הנזילה של חיים אנושיים ומקפיא אותו.

זה לא תמיד כישלון. תיאור יכול להיות שימושי בלי להיות שלם. הבעיה מתחילה כשמשהו שאמיתי ברגע אחד הופך לתשובה המצופה מאיתנו בכל מקום.

מה אנחנו משמיטים כשאנחנו מאפשרים לתצפית אחת להפוך לתיאור המלא?

הלחישה והנתונים

דמיינו שאתם בוחרים מסעדה שקטה כי יש משהו שאתם צריכים לשמוע שמישהו יגיד.

מערכת רואה את ההזמנה. היא מתעדת העדפה למקומות שקטים. היא לוכדת את הבחירה, אבל היא מפספסת את הלחישה. היא רואה את הנתונים, אבל לא את המשמעות של הערב עבורכם.

מחר, אולי תרצו מוזיקה חזקה מספיק כדי להיעלם בתוכה. שתי הגרסאות שלכם אמיתיות. אף אחת מהן לא צריכה לתקן את השנייה.

ובכל זאת, פרופיל יכול להמשיך להחזיק בתשובה הראשונה כאילו השנייה הייתה טעות. בחירה הופכת לדפוס. דפוס הופך לתווית. בסופו של דבר, התווית מתחילה לדבר לפניכם.

ההקשר החסר הוא לא בהכרח משהו שהמערכת צריכה לאסוף. אתם לא צריכים לחשוף את הלחישה כדי למנוע מבחירה של מסעדה להגדיר אתכם. לפעמים מערכת צריכה מסקנה צרה יותר, לא הסבר אינטימי יותר.

אנחנו לא פרופיל אחד.

הגאומטריה של הזהות

זהו הדופק של Zeredi.

אנחנו מאמינים שתשובה יכולה להיות כנה מבלי להיות קבועה. החיים ממשיכים לזוז אחרי שטופס מולא. אנחנו משתנים בשקט כל כך, שהרוחות הדיגיטליות שלנו נשארות לעיתים קרובות זמן רב אחרי שכבר התקדמנו.

מה אם יכולנו לשנות את הגאומטריה של הזהות?

הארוחה השקטה והערב הרועש לא צריכים שני אנשים שונים כדי להסביר אותם. הם צריכים מקום להקשרים שונים.

מה שאתם מביאים קדימה במסגרת אחת לא חייב להפוך לתיאור שליווה אתכם לכל מקום. צד שקט יותר אינו פחות כנה מצד רועש יותר. אף אחד מהם לא צריך להכיל את האדם כולו.

ותווית מאורגנת היטב יכולה עדיין להפוך לכלוב אם מישהו אחר מתייחס אליה כקבועה או אוניברסלית. השאלות נשארות: של מי התיאור הזה, לאן הוא שייך, ומה קורה כשהוא כבר לא מתאים?

חלקים אחרים בחייכם יכולים להישאר שלכם בלבד. לא כל פרט צריך להיות חשוף. לא כל הבדל צריך להיות מוסבר.

המקום מסביב לקצוות

עוזר יכול לסייע במשימה רגילה מבלי להפוך כל אינטראקציה לתיאוריה עמוקה עליכם. להיות שימושי לא אמור להשמע כטענה למילה האחרונה על מי אתם. להיות מובן לא אמור להגביש את חשיפת הכל.

Zeredi עדיין מתפתחת. החזונות מתגבשים, והאפליקציה נמצאת בפיתוח. אלו שאלות שמנחות את העבודה, לא טענות לכך שכל חוויה דמיונית כבר זמינה.

לא ענינו על כל שאלה שהתחילה את התהליך הזה. חלקן הפכו להחלטות עיצוביות; אחרות נשארות שאלות שאנחנו רוצים שהעיצוב ימשיך לשאול.

הכוונה היא לא לבנות פרופיל שסוף סוף מכיל אדם שלם. הכוונה היא ליצור תיאור עם מקום מסביב לקצוות שלו.

מקום להקשר אחר.

מקום לתשובה אחרת.

מספיק מקום כדי שתוכלו להפוך למישהו שהפרופיל עדיין לא פגש.

קראו את "אתם לא פרופיל אחד"

שאלות אלו מתחברות גם לביטוי בפילוסופיה של Zeredi: פינוי מקום למה שאנחנו מבטאים, מבלי להתייחס אליו כאילו הוא האדם כולו.